מהפחד המשתק למחיאות כפיים: להפוך את הבמה לבית
הלב דופק כאילו הוא רוצה לצאת מהחזה, הידיים מזיעות, הגרון יבש. לא, זה לא התקף לב. זה הרגע שלפני העלייה לבמה (או לזום, או לפרזנטציה בישיבה).
פחד קהל הוא הפחד הנפוץ ביותר בעולם, יותר מפחד מוות, אנשים מוותרים על קידום, על הזדמנויות עסקיות ועל השמעת הקול שלהם – רק כדי לא לעמוד שם מול כולם.
הכאב: אתם רואים אנשים הרבה פחות מוכשרים מכם תופסים את הבמה, מקבלים קרדיט ולקוחות, רק כי להם יש אומץ לדבר, ואתם? אתם נשארים "הסוד הכי שמור", מלאים בידע שאף אחד לא שומע, זה מתסכל ויוצר תחושת הערכה עצמית נמוכה, כאילו אתם לא שווים, ללא מסוגלות ובסופו של דבר תחושת התסכול מתגברת ונפרשת לשאר תחומי החיים.
הסיבה: אנחנו מרוכזים בעצמנו (אגו). "איך אני נראה?", "מה יחשבו עליי?", "ואם אני אתבלבל?". כשהפוקוס הוא עלינו, הלחץ הוא בלתי נסבל כי אנחנו במבחן.
הפתרון (שיטת המגדלור) -הסוד הגדול: אל תוותרו לעצמכם, צרו לכם תמונת ניצחון ודמיינו כיצד אתם עומדים על במה, מעבירים את המסר והקהל שותה בשקיקה את דבריכם ומריע בסיום (טיפ זהב שעוזר המון- הקהל לא יודע את התסריט שלכם! אם שכחתם משפט, אם דילגתם על שקופית – אף אחד לא יודע חוץ מכם. תנשמו, תחייכו, תמשיכו הלאה. הכול בסדר).
תזיזו את הזרקור: זה לא עליכם, זה עליהם. באתם לתת להם מתנה (ידע, השראה). כשאתם עסוקים בנתינה, אין מקום לפחד.
פחד הוא דלק: אל תנסו להירגע. קחו את האדרנלין הזה ותהפכו אותו להתלהבות. אם אתם לא מתרגשים, אתם משעממים.
לסיכום: העולם מחכה לשמוע את מה שיש לכם להגיד. אל תתנו לפחד להשתיק את המגדלור שאתם. קחו את המיקרופון.
