כלוב של זהב: למה אנשים נשארים בעבודות ש"הורגות" אותם מבפנים?

מכירים את "דיכאון יום ראשון"? אותה תחושת מועקה שמתחילה להתגנב כבר במוצאי שבת, כשהידיעה שמחר חוזרים למשרד גורמת לכיווץ בבטן. 

אתם יושבים במשרד ממוזג, יש לכם רכב צמוד, תלוש משכורת יציב, וכולם בחוץ אומרים לכם "יש לך אחלה עבודה, מה אתה מתלונן?". אבל בפנים? בפנים אתם מרגישים שאתם נובלים. ברוכים הבאים לכלוב של זהב. 

הכאב: הטרגדיה הגדולה היא לא העבודה הקשה, אלא השחיקה הנפשית. אנשים מעבירים שנים (ולפעמים חיים שלמים) במקום שלא רואה אותם, שלא מממש עשירית מהפוטנציאל שלהם. הם חוזרים הביתה עצבניים, חסרי סבלנות לילדים, ומרגישים שהם "מתים מהלכים". התסכול הזה הוא רעל שמחלחל לכל חלקה טובה בחיים.

הסיבה (למה נשארים?): פחד קיומי. המוח שלנו מחווט לחפש ביטחון. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים: "אני צריך את הפנסיה", "בחוץ המצב קשה", "מי יקח אותי בגיל 40?". אנחנו מעדיפים סבל מוכר וידוע, על פני חוסר ודאות. הכלוב אמנם צפוף, אבל הוא מגן עלינו מהג'ונגל. הפתרון (שיטת המגדלור): האמת היא שאין דבר כזה "ביטחון תעסוקתי" אצל המעסיק. הביטחון היחיד קיים בתוככם.

אל תשברו את הכלים (עדיין): מפקד טוב לא יוצא למבצע בלי מודיעין. אל תתפטרו מחר בבוקר. תתחילו לבנות את הגשר החוצה במקביל לעבודה. 

זהו את ה"למה" שלכם: מה מדליק אתכם? מה החוזקות שלכם? ברגע שתדעו מה הערך שלכם, הפחד מהשוק יעלם. 

הבינו את המחיר: המחיר של להישאר גבוה יותר מהמחיר של לנסות. אתם משלמים בבריאות שלכם ובזמן שלא יחזור. 

לסיכום: הדלת של הכלוב הזה פתוחה. אף אחד לא נועל אתכם שם חוץ מהפחד שלכם. תעשו צעד ראשון החוצה.