האם אתה "האסיר" או "המפקד" של החיים שלך?

אני מכיר את הקירות האלה מקרוב. לא מסיפורים, לא מסרטים. הייתי שם. נער בסיכון, יושב בתא מעצר, מסתכל על הסורגים ומרגיש שהחיים שלי נגמרו לפני שהתחילו. 

שנים לאחר מכן, חזרתי בדיוק לאותו בית כלא. אבל הפעם, נכנסתי מהדלת הראשית, עם דרגות על הכתפיים, כמפקד המקום. איך זה קרה? איך אותו אדם יכול להיות גם האסיר וגם המפקד? התשובה היא לא במזל, אלא בסיפור הפנימי שאנחנו מספרים לעצמנו. 

הכאב: רוב האנשים שאני פוגש לא יושבים בכלא פיזי, אבל הם חיים בתוך "כלא תודעתי", הם מרגישים תקועים בלופ אינסופי. אותן בעיות בזוגיות, אותן חריגות בחשבון הבנק, אותה תחושת החמצה, הם דופקים את הראש בקיר ושואלים "למה זה קרה לי?", ומרגישים שהם קורבנות של הנסיבות. 

הטעות (למה זה קורה?): הטעות הכי גדולה היא "משחק ההאשמות". קל להאשים את ההורים שלא נתנו לנו גב, את מערכת החינוך שוויתרה עלינו, את המצב הכלכלי או את בן הזוג.

למה אנחנו עושים את זה? כי זה נוח להיות קורבן, זה המקום הכי מוגן שיש. אם "הם" אשמים, אני לא צריך לעשות כלום. אני פטור מאחריות.

הפתרון (שיטת המגדלור): כדי להפוך מאסיר למפקד, נדרשת פעולה אחת כואבת:.

לקיחת אחריות רדיקלית. זה לא אומר שאתם אשמים בטראומות שעברתם. אני לא בחרתי את נקודת הפתיחה שלי. אבל אני, ורק אני, אחראי על איך המשחק הזה יסתיים. 

זיהוי הסורגים: תשאלו את עצמכם – איפה אני מתנהג כמו קורבן? איפה אני מחכה שמישהו יבוא להציל אותי? 

שכתוב התסריט: תפסיקו לספר לעצמכם ש"אתם כאלה". העבר הוא היסטוריה, הוא לא גזר דין. 

פעולה: מפקד לא מחכה להרגיש בטוח כדי להסתער. הוא מסתער, והביטחון מגיע תוך כדי תנועה. 

לסיכום: הסורגים היחידים שבאמת עוצרים אתכם נמצאים בתוך הראש. המפתח אצלכם בכיס. תשתמשו בו.