שותפים לדירה או בני זוג? איך להציל את האינטימיות לפני הפיצוץ!
זוגיות ארוכת שנים היא כמו עסק- אם לא משקיעים בו משאבים, לא עושים ישיבות צוות ולא מחדשים מלאי – הוא פושט רגל.
אני רואה זוגות שנראים נהדר כלפי חוץ, אבל בתוך הבית הם הפכו ל"שותפים לדירה". השיחות היחידות הן לוגיסטיקה: "מי אוסף את הילד?", "קנית חלב?", "צריך לשלם ארנונה". אין תשוקה, אין חברות, יש רק ניהול משותף של מפעל שנקרא "משפחה".
הכאב: הבדידות הכי גדולה היא הבדידות בתוך זוגיות, לישון באותה מיטה ולהרגיש זרים, אנשים הולכים על ביצים בבית שלהם, מפחדים לפתוח נושאים כדי לא לריב, ומחכים שהילדים יגדלו כדי שאולי משהו ישתנה. אבל זה לא משתנה, זה רק מעמיק את התהום. וכשזה מתפוצץ – זה מכוער, אני הייתי שם בפרק א', ואני יודע כמה זה כואב.
הסיבה: אנחנו לוקחים את בן הזוג כמובן מאליו. אנחנו משקיעים את כל האנרגיה הטובה שלנו בעבודה ובילדים, ולבן הזוג משאירים את השאריות, אנחנו חושבים ש"אהבה תנצח", אבל אהבה לא מספיקה בלי תחזוקה.
הפתרון (שיטת המגדלור): בזוגיות, כמו בחיים, צריך לקבל החלטה- או שנלחמים על זה ב-100%,מייצרים תהליך שבו עובדים על הזוגיות (לבד או עם מאמן זוגי) או שמפרקים את זה בכבוד. אין "באמצע", זה שוחק, זה מתסכל אתכם ובעיקר את הילדים.
דייט קבוע ביומן: זה לא מותרות, זה חמצן. ערב אחד בשבוע שאין בו ילדים, טלפונים או דיבורים על משכנתא. רק אתם.
תקשורת של "מבוגר אחראי": להפסיק לצבור כעסים בבטן. לשים את הדברים על השולחן בזמן אמת, אבל בצורה מכבדת. "אני מרגיש X" ולא "את לא בסדר".
חיזור: תזכרו איך התנהגתם בהתחלה. למה הפסקתם? תחזרו לעשות את הדברים הקטנים שגרמו לכם להתאהב.
לסיכום: הבית שלכם צריך להיות המבצר שלכם, המקום שבו אתם נטענים. אל תתפשרו על להיות "שותפים". תהיו אוהבים.
