כמה פעמים אמרתם לעצמכם "מחר אני מתחיל"?

מחר אני מתחיל דיאטה. אחרי החגים אני מחפש עבודה אחרת. כשהילדים יגדלו אני אחזור ללמוד. כשיהיה לי יותר כסף, יותר זמן, יותר ביטחון. ה"מחר" הזה הוא אחד המקומות הכי צפופים שאני מכיר. כולם שם, ואף אחד לא באמת מגיע.

הכאב: דחיינות לא נראית כמו בעיה גדולה. אין בה דרמה. היא שקטה, מנומסת, תמיד יש לה תירוץ טוב. אבל היא גובה מחיר. עוד שנה באותה עבודה שמכבה אתכם. עוד שנה של "אנחנו צריכים לדבר" שלא קורה. עוד שנה שבה החלום נשאר בטיוטה. ובסוף, מה שהכי כואב הוא לא הכישלון, אלא התחושה שאפילו לא ניסיתם.

הטעות (למה זה קורה?): רוב האנשים בטוחים שהם דוחים כי הם עצלנים או לא מספיק ממושמעים. זה כמעט אף פעם לא נכון. אנחנו דוחים כי אנחנו מפחדים. מפחדים להיכשל, מפחדים להצליח ולא לעמוד בזה, מפחדים ממה שיגידו. הדחייה היא מנגנון הגנה: כל עוד לא התחלתי, אף אחד לא יכול להגיד לי שלא הצלחתי. והטעות השנייה היא לחכות להרגיש מוכנים. התחושה הזו לא מגיעה לפני הצעד. היא מגיעה אחריו.

הפתרון (שיטת המגדלור): כשהייתי נער בסיכון, אף אחד לא חיכה שאני ארגיש מוכן לשנות כיוון. הייתי צריך לבחור, ולבחור שוב, כל יום מחדש. השינוי לא התחיל ביום אחד גדול, אלא בהרבה החלטות קטנות שלקחתי אחריות עליהן. ככה אני עובד גם היום:

תנו לפחד שם: שאלו את עצמכם בכנות - ממה אני באמת מפחד כאן? ברגע שהפחד מקבל שם, הוא מפסיק לנהל אתכם מאחורי הקלעים.

הקטינו את הצעד: אל תחליטו "לשנות קריירה". תחליטו לשלוח מייל אחד, לעשות שיחת טלפון אחת, לקבוע פגישה אחת. צעד קטן שקורה שווה יותר מתוכנית גדולה שנשארת בראש.

קבעו תאריך, לא "מחר": "מחר" הוא לא יום בשבוע. כתבו ביומן מתי בדיוק אתם עושים את הצעד הראשון, וספרו על זה למישהו שיחזיק אתכם לזה.

לסיכום: אף אחד לא יבוא לתת לכם אישור להתחיל. הרגע המושלם לא יגיע, והוא גם לא צריך. מה שצריך זה החלטה אחת קטנה - היום, לא מחר.